<h1>ראבי"ה סימן תתק"ה</h1>
<h2>דף פא.</h2>
בשם רבינו אפרים מצאתי שפי', דכולה מילת' דר' יוחנן וראייותיו מאי חתיכה עד אמר ר' חייא בר הונא בשנימוח כיון דנימוח הוי כל שדרכו ובטל וסיפא בלא נימוחה וראוייה להתכבד, הילכ' לא תעלה, והיינו דפריך ולריש לקיש מאי שנא וכו', ויש שגורסין ור' יוחנן מאי שנא וכו'. ואמר לפי גירסא זו ר' יוחנן סבר כל שדרכו למנות ור"ל סבר את שדרכו למנות וריש לקיש קאמר מאי חתיכה וכדפרי' לר' יוחנן, הלכך פריך לר' יוחנן מאי שנא רישא וכו', וה"פ ר' יוחנן קאמר והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה, והשיב ריש לקיש מי סברת כל שדרכו למנות שנינו, דהיינו חתיכה את שדרכו, דהיינו עיגול בעיגול ואפ"ה בתרומה בזמן הזה דרבנן. ואין נ"ל דבריו. וגם פי' דווק' השנויי' במשנה מקדשים ולא יותר, מדקאמר דתנן תנן, וגם הרב ר' חיים פירש כן.
בפ' הערל, את שדרכו למנות שנינו, לפרש"י מפרק התערוב' [ע"ב ע"א], דפריך לה אמתני', דמיירי בתערובת שוורים, ואיזה פתי שימכור שוורים בלא יחוד מניין. ולפתרון רבותי' דמפרשי', דווק' ד' דברים השנויים במשנה [ערלה פ"ג מ"ו] ותלו מילתייהו בירושלמ' דערלה [שם ה"ד], נמי דבפ' בתרא דע"ז [ע"ד ע"א] קתני, ואילו דברים אסורי' ואיסורן בכל שהו, וקא חשיב התם טובא, ומסיק עלה בגמ', אי דבר שבמניין קא חשיב וליחשב נמי חתיכ' נבילה וכו', עד האי תנא תרתי אית ליה וכו'. ע"א מפרש, שרגילין היו למנות לעשרה כמו שאנו רגילים למנות בדינרים. ולדבריהן קשה, מאי שנא הני מאחריני, ועוד זה אומר בכה וזה אומר בכה ויש עליהם תשובה. ונר' בעי' שזה פתרון לפי הירושלמ' וה"ג בירושלמ' דערלה [שם], ר' יונה אמר בעשרה דברי' מקדשין, וריש לקיש אמר בכל דברים מקדשין, פי' דברי' הדומין להם דברים דמתני' דווק' מקדשין את שדרכו לימנות מעת שבא לעולם לצד אחד לחברו ולהפרידו משאר דברים מפני איסורי' שלא יתערב בה, כמו [פסחים פ"ט ע"א] נימנים דפסח וכמו [חגיגה ט' ע"ב] נימנו חביריו לדבר מצוה ולדבר מקרא לא יוכל למנות ולא נמנה ונתחבר עמהם. ואע"ג דבפ' הערל קאמר דתנן תנן דלא תנן לא תנן, ה"פ כל הדומ' לא הוי בכל[ל], דתנן תנן וכל דברים דמתני' משבאו לעולם אסורין. ולריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות, פי' כל דברי' האסורים ומחברין אותן לצד אחד ואפי' לא נאסר מעיקרו. השתא פריך שפיר בזבחי', דכל הני דמתני' אין איסורן מעיקרן ולא מהני חשיבות אם לא יהו בעלי חיים, כדמשני רב אשי במסקנ'. ובמסכת ביצה פ"ק [ג' ע"ב] פריך לה, הניחא למאן דאמר כל שדרכו וכו' מתערוב' ביצה (דפסק) [דספק] טריפה. ונר' לי דפריך, למ"ד טריפה אינה יולדת ומשכחת לה א"כ ביצת טריפה לא משכחת לה אלא בעיבורה ובסוף נטרפה, כדאי' בתמורה בסוף פרק כל האסורין [ל"א ע"א], ואסור למאן דאמר זה וזה גורם אסור. וכן משמע בפרק אילו טריפות [נ"ח ע"א]. (הילכת') [הילכך] לא הוי את שדרכו דכלאים משעת השרשה נאסרין, כדאי' בפסחי' [כ"ה ע"א] ובכל הבשר [קט"ז ע"א], וזאת ביצה מותרת קודם שנטרפה. ועוד י"ל, דלכ"ע פריך דהביצה לא חמירה מאמה שהיא נאסרת והאם היה לה שעת הכושר עד שלא נטרפה, כדאמרי' בתמורה [שם], אבל ביצה דמגופה דתרנגולת קא רבי', אפי' רבנן מודו, דתנן ושוין וכו', אלמא שאיסורה משום אמה, הילכ' לא הוי את שדרכו. ואע"פ שהיה יכול למצא שלא היה לאם שעת הכושר, כדמשני בפ' בהמה המקשה [ע"ד ע"א] בסוף גמר', הלכה חכמי' אמרי' מגע טריפה שחוטה דמשני שהרי שנוצרה מן הבטן ומשכחת לה בבעלת חמש רגלים, לא חש לתרץ בדבר תמוה כזה, כיון דאית ליה שינוייא אחרינ'. וראייה לדבר גיד הנשה חשוב (בריא) [בריה] ולא בטל, כדאמרי' בפ' גיד הנשה [ק' ע"א]. והכא בזבחים [ע"ג ע"א] דווק' אמרי' משום דבעלי חיים נינהו אלא לאו משום דגיד הנשה מתולדה איסורו וחשוב. תדע דתנן [חולין צ"ו ע"א] גיד הנשה שנתערב וכו', עד כולן אסורות, ואחתיכה פריך התם [ק' ע"א] למ"ד כל שדרכו וכו' עד ואגיד לא פריך להכי שני ליה שאני גיד (דבריא) [דבריה] הוא, אלא ש"מ דאפי' לר' יוחנן הוי את שדרכו, אבל שור הנסקל לא הוי את שדרכו מטעם (בריא) [בריה] כדפרישי'. ותו ראייה, דגרסי' בפ' גיד הנשה [ק"ב ע"ב] אמר רב [א]כל ציפור טהורה (כחייה) [בחייה] במשהו, פ' דאבר מן החי הוי משעת יצירתו וחשוב במיתתו בכזית משום נבילה, וזה האיסור לא נולד עמו ואינו חשוב ואינו ראוי נמי כזית (להעבד) [להתכבד] בפני האורחים, טמאה בין בחייה בין במיתתה במשהו, זה האיסור מתולדתו וחשוב, וכן פי' רש"י. ואומר אני דר' יוחנן בעי דומי' דמתנית' לגמרי אם חשיבותו (ד)משום (בריא) [בריה] אפי' אינו ראוי להתכבד, דומיא דקולסי כרוב וכן גיד הנשה וכן אבר מן החי אפי' הוא קטן הוי במשהו, ואם אינו (בריא) [בריה] בעינן חשוב גדול ראוי להתכבד, דומיא דחביות, כדאמרי' בפ' גיד הנשה [צ"ד ע"א] ולא יפתח לו חביות המכורו' לחנוני ואותו הן פתוחות שנפתחו כשקנה היין וזה מחזיק לו טובה שכיבדו בסתומות, וכיכרות של בעל הבית מתכבד בהן וחשיבותו גדול אע"ג שאינו (בריא) [בריה]. ומיהו בכולן בעינן שיהו אסורין מיצירתו אפי' כחשוב גדול, וחביות סתומות מיירי ביין ערלה. ואי קשיא מככרות של בעל הבית דלא הוי מיצירתו, וכי תימא בכלאים דכלאי הכרם. הא ליתה, דפרכי' בפ"ב דע"ז [ע"ד ע"א], וליחשוב נמי ככרות של בעל בית לעניין חמץ בפסח, פירוש דהוי מניין ואיסורי הנאה, ומשני הא תנא ליה התם ר' עקיב' וכו' ולא הוי אסור מיצירתו. ואע"ג דמצי לשנויי דמיירי באחמיץ במחובר, כדמשני בפ' כל שעה [ל"ג ע"א], דלא היתה לו שעת הכושר כשקצרוהו בפסח. מיהו (ו)שינוי דחיק' לא משנינן, דאי למימ' דר' עקיב' דמוסיף פליג אדר' מאיר ת"ק דידיה בהא נמי דלא בעי את שדרכו, ופלוגת' דר' יוחנן וריש לקיש אליב' דר' מאיר, ששנה את שדרכו. ודכוות' אשכחן בפ' הערל גבי חתיכה של חטאת טמאה דפליג(י) ר' יהודה ואמר לא תעלה, אע"ג דלא הוי את שדרכו לר' יוחנן, דהא סביר' ליה חתימה חתיכה בחתיכות עולה. ואין לפרש מטעם מין במינו לא בטיל, (כדפרש') [כדפרש"י] התם, דכי פריך תלמודא התם אי הכי מ"ט דר' יהודה, לריש לקיש לא הוה ידע טעמא דמין במינו, דמשני במסקנ'. ואפ"ה הוה ניחא לר' יוחנן מטעם דפריש ר' יהודה פליג' את שדרכו ופלוגת' לר' מאיר דהוה תנא קמא דר' יהודה. ותו לר' יוחנן לא שייך למימר מין במינה, דחתיכה שלימה הוי בדבר יבש, כמו שפי' רבותינו. ומיכן נ"ל סייעת' לדבריהם ולא מסתבר לדחות, דלפי המסקנ' אפי' ר' יוחנן דאמר דהוי מין במינו אפי' בחתיכה. וחתיכה דפליגי ר' חנינ' ורב חסדא בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], אי בתר מבטל אזלי' או בתר [בטל] אזלינ', לר' יהודה מוקמינ' ליה בנימוחה, ובנימוחה על ידי שומנ' מתער'. ודפר' בתר' דביצה [ל"ח ע"ב], דתנו קב חטין וקב שעורין, מיירי בקמח ובעיסה, אבל מדומעת עולה לר' יהודה בק', כדאית' בפ' נוטל אדם [קמ"א ע"ב], אי כפי' ר"ת משום דיבש, או מאסמכת' דסיפרי [קרח פ' קכ"א]. וההוא דגיד הנשה [צ"ט ע"ב] להחמיר מין במינו כיצד וכו', מיירי נמי בעיסה, לפי שיטתו שפי' (דבבריא) [דבבריה] וגם בחשוב בעינן שיהא אסור מיצירה, למאן דאית ליה את שדרכו, צריך לפרש חתיכה דנבילה דפ' גיד הנשה [ק' ע"א] דומיא דחתיכה דג טמא שאסור מעיקרו, כגון שנולדה ממעי אמה נבילה שניטל הירך וחלל שלה או שעשאה גיסטר' דהוא נבילה, כדאמרינן בהכל שוחטין [כ"א ע"א], והיינו טעמ' דלא קאמר וצרי' לגבי חתיכה נבילה וחתיכה דג טמא, דאיצטרי' לגלויי אנבילה. ולריש לקיש נמי שצריך לומר נמי צריכות'. והשתא אתיא נמי שפיר מה שמקשים דחתיכה נבילה חשי' ליה ר' יוחנן בפ' גיד הנשה [ק' ע"א] כמו את שדרכו, ובפי' הערל קאמר חתיכה בחתיכות עולה, גבי חתיכה של חטאת טמאה במאה חתיכות של חטאת טהורות וכן פרוסה וכו' תעלה דהוי כל שדרכו ולא את שדרכו. ושגגה היא, דהתם טעמ' כדפרישי', דלא הוה איסור מתחילתן ולא את, וסיפא דקתני לא תעלה, פרש' התם, דהפסד מועט הוא דמותר ליתנו לכהנים. ולא רצו להקל כאן, שהחתיכ' אסורה מדאוריית', אבל עיגול בעיגולין לריש לקיש כל שכן לר' יוחנן, שאסור העיגול עצמו דרבנן והקילו בו אפי' בהפסד מועט. ולריש לקיש דווק' פריך התם [לקמן פ"ב ע"א] מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, משום דמוקי לה בנימוחה וכיון דאין האיסור בעין אפי' בהפסד מועט היה לנו להקיל, אבל לר' יוחנן דמוקי לה בחתיכה אתי שפיר כדפרישי'. ויש משבשים הספרים התם וגורסי' לר' יוחנן מאי שנא וכו', וליתה. וכן מוכיח פתרון רש"י כדפרישי'. ובשר בחלב נמי דהוה דבר שבמניין פ"ב דע"ז, [ע"ד ע"א], הייתי יכול לפרש לר' יוחנן בגיד הנשה כדתני', ומייתי לה בפ' אילו עוברין [מ"ז ע"ב], המבשל גיד הנשה בחלב לוקה חמש, חדא מינייהו משום בשר בחלב, ואע"ג דשם בשר בחלב לא היה מתחיל[תו], מיהו החתיכ' חשובה משום גיד דברי' הוא. וא"ת וליחשוב גיד הנשה סתם בע"ז [שם], יש לומר דסבירא ליה שמותר בהנאה ואיסורי הנאה הוא דקא חשיב התם, כדאמרי' בגמ', ואע"ג דאיסורו מתחילתו לא היה לענין איסור הנאה מכל מקום חשוב הוא איסור מטעם ברי(א)[ה], ותו שם איסור חד הוא. והא דפריך, וליחשוב חתיכה נבילה, באיסור' מתחילה כדפרישי' לעיל, אי נמי יש לפרש דההיא מתני' כר' יהודה, דאפי' בכל שדרכו קאמר, לא כדפרישי'. והכי פירושא, תנא מאי קא חשיב, שחשב מקצת ושייר מקצת, כיון שכל דרכו קא חשיב, א"כ הוא ר' יהודה או ר' עקיב' כדפרי' לעיל, וא"כ ליחשוב נמי נבילה ואפי' אינה אסורה מעיקר', דאת שדרכו לא סביר' ליה כיון דתני בשר בחלב, וא"כ לר' יוחנן על כורחי' מתני' דע"ז ר' יהודה או ר' עקיב' כדפרישי', וא"כ ליחשוב נמי חתיכה נבילה, דהוי כל ולא את שדרכו. ולשון אחרון נראין טפי, ד[ל]לשון ראשון הא קתני יין נסך סתמא אפי' היה תחילה כשר ושוב נתנסך. ומיהו מציפורי מצורע לא היה קשה, דבעלי חיים נינהו, כההיא דזבחים [ע"ג ע"א]. ולריש לקיש אתי' שפיר ההיא דע"ז לפרש ומשני האי תנא תרתי אית ליה, פי' לא איירי אלא בתרתי. ומיהו מודה דאפי' בחתיכה של נבילה שייך למימר דבר שבמניין, ואע"ג דמסיק הרי אילו למעוטי דבר שבמניין ולא איסורי הנאה, ה"פ למעוטי דלא איירי. וכן שמע' בש' ר"ת. וראיי' לדבר בריש בב' קמ' [ד' ע"ב], תני ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין הן וכו', תנא אדם וכל מילי אדם, אלמ' דאית ליה והדר מסיק [ה' ע"א] בשלמא לתנא דידן תנא מניין למעוטי דר' אושעי', ופי' דלמעוטי דלא איירי בהו דתנא אדם וכל מילי דאדם. וא"ת אמאי לא פריך בע"ז ליתני חתיכה של חטאת טהורה, י"ל התם טעמ' אחריה משום הפסד מועט כדפרי'. וגם י"ל דבקדשים לא קא מיירי ולהכי לא פריך מחתיכ' חטאת טמא לר' יהודא ומחטאת המיתות וציפורי מצורע ושעיר המשתלח דקא חשיב מכשירין נינהו ואינו קריבין כקדשי'. ועוד היה מתרץ הא תנא ליה התם בכ... לכל חד וחד, לפי ששמעת' מפרש בחתיכה של חטאת איסורי הנאה ואינה ראויה להתכבד וקשה על דבריהן מבשר בחלב דע"ז הארכתי בה. ולפי רש"י נמי קשה לי שמחלק בין הפסד מועט להפסד מרובה בפ' הערל, והא חתיכה של נבילה הפסד מועט שמוכרה לגוי ואפ"ה בטילה למאן דאית ליה את שדרכו, אי לאו דראויין להתכבד לפרש', שפי' חתיכה גדולה. ואם באנו לחלק בין הפסד מועט דקדשים לשאר דברים, א"כ אין לדבר סוף, דאנן גמרי' כל שדרכו דלאו איסורי הנאה מכל... השנויין גבי כלאי הכרם, אע"ג דהני איסורי הנאה. ואין לפרש ש[א]ני חתיכה הואיל וראויין להתכבד, דמטעם זה אינו בטל דראוי להתכבד דהוי הפסד מועט ואפי' בחתיכה קטנה קאמר, שאע"פ שהלשון משמע כן מדלא קא' הכא בחתיכה הראוייה להתכבד, א"ל קא' שאני חתיכה דמשמע דאכל חתיכה קא משני אי אפשר לפרש אלא כפי' רבי' בחתיכה גדולה, חדא דהוה ליה למימר מפני שיכול למוכרה לגוי, ועוד דבפ"ק דביצה [ג' ע"ב] כי פריך הני' למאן דאמר כל שדרכו אלא וכו', הוה ליה לשנויי מטעם הראוייה להתכבד וגם יכול למוכרה והיא הפסד מועט, אלא על כורחי' פי' רבותינו עיקר, דבחתיכה גדולה קא מיירי. וצריכין אנו לומר דכל היכא דחזי' לישראל או לכהן החתיכה עצמה ליהנות ממנה לא הקילו בה לבטלה, אבל חתיכ' נבילה כיון דלישראל לא חזי אלא לגוי היתה בטילה אי לאו דראוייה להתכבד. וצור ישראל יורינו בדרך ישרה. אבי העזרי.
